אודליה פיטוסי,  לוקה במחלה נוירומוסקולרית,  S.M.A type2. אודליה היא בוגרת קרימינולוגיה באונ' בר-אילן, מרכזת התכנית החינוכית ומדריכת קבוצה בסניף בית-הגלגלים באורים, חברת הוועד המנהל של האגודה   

את סיפור האהבה שלי עם בית הגלגלים התחלתי כשהייתי בכיתה ז', קצת לפני חג הפסח. אני ממש זוכרת את השבת הזאת לפרטי פרטים, כמו ברומן אמיתי. זוכרת  את הקולות, המחשבות, המראות. בית הגלגלים נכנס לחיי בתקופה בה התחלתי את השנה השניה שלי בבית-ספר רגיל (לאחר לימודים במסגרת החינוך המיוחד) ובאמת חשתי שהנה "סיימתי עם התקופה הנכה בחיי", הנה אני משולבת בעולם האמיתי-הרגיל ואין לי עוד צורך להיות משוייכת לאוכלוסיית הנכים. לאותה שבת הגעתי עם חששות מרובים מצידם של הורי שעד אז לא שלחו אותי ללון ללא הליווי שלהם ועם התלבטויות מצידי, האם בכלל אמצא את מקומי בבית הגלגלים.  זו היתה "שבת-חוץ", שבת בה במקום לבלות בהרצליה נסענו לרחובות ולנו במעונות של הסטודנטים במקום. באותה שבת טיילנו באיזור ותוך כדי טיול התחילו לטפטף טיפות של גשם. אני ממש זוכרת את המחשבה שחלפה בראשי שהנה מיד יכניסו אותנו פנימה עד יתייבש העולם, שהרי כך נהגו בבית הורי. ברם-אולם המדריכים בבית הגלגלים החליטו להמשיך ולטייל עוד בין הטפטופים ואני מיד הבנתי שיש לי כאן עסק עם אנשים כלבבי...

את מה שלמדתי בבית הגלגלים קשה למנות. בכל צעד, ביחס האישי של כל מדריך ומדריכה שממש פתחו בפני עולמות אינספור באמון שלהם ביכולותי ובכישורי, לא "למרות" אלא באופן אמיתי ולא שיפוטי. הרגשתי שזה מקום שנתן מענה הולם וראוי בעיני הביקורתיות משהו בכל הנוגע לתרבות הפנאי. מקום בו התחזקתי וצברתי בטחון עצמי לקראת המפגש המתחדש עם בני כיתתי. זה המקום אליו יכולתי להביא את חבריי ה"רגילים" ולא לחשוש לרגע שהרושם הטוב שיצרתי אצלם לגבי יתפוגג בגלל השיוך עם קבוצת נכים. אהבתי להגיע לחוגים – הרגשתי שסוף סוף אני יכולה לבטא את עצמי בדרכים נוספות מעבר ללימודים בביה"ס. כשהייתי חברה בקבוצת "נציגי הקבוצות" למדתי מנהיגות מהי. לצאת מן הקונכייה שלי, להביט סביב ולראות כיצד אני יכולה לסייע. הרבה מן היכולות שלי הנוגעות לעצמאות אני זוקפת לזכות בית הגלגלים, שלב אחרי שלב - מלהכין פעילות ועד לארגון שבת שלימה, טיול,יום בקיטנה, ליצור קשר,לעמוד מול אנשים ולדבר, לארגן, ליעל את התנהלותי בחיי - לפתור לעצמי בעיות שנתקלתי בהן, כי אמרתי לעצמי אם בבית הגלגלים עשיתי ככה וככה, אין סיבה שלא אצליח לעשות זאת גם מחוץ לבית הגלגלים. אחת הדוגמאות הטובות יותר מתקשרת לענין הטיולים השנתיים בבית-הספר. לבית-הספר שלי היה מאוד נוח שאני לא אצא לטיול מסיבות כאלו ואחרות: בטיחות, חשש שלא אהיה מעורבת בטיול וכד'. בבית הגלגלים מצאתי את הכלים להצמיח בתוכי תעוזה ואמון בעצמי ולהבין שאין שום סיבה שלא אשתתף גם בטיולי בית- הספר. תמיד נמצאו המדריך/ה שליוו אותי באותו טיול ויתרה מזאת, הייתי גאה לומר לחברי כיתתי "זה/זו חבר/ה שלי מבית הגלגלים". הייתי מגיעה עם חברות למסיבות או לחוגים של בית הגלגלים כי הרגשתי בטוחה בעצמי להציג בפניהם גם את הצדדים הללו בחיי. בית הגלגלים תמיד מתפקד בחיי כבית שני – כשאני זקוקה לעזרה, ליעוץ להמלצה לכל דבר, מבית הגלגלים תבוא הישועה. כששכלתי את אחי הבכור המדריכים הגיעו לביתי וסייעו. כשאושפזתי בבית חולים, כפי שיוצא לי הרבה פעמים בשל קושי נשימתי המדריכים החליפו את משפחתי מסביב למיטה. תמיד מבקרים, מתקשרים, ישנים לידי – פשוט משפחה. דבר נוסף שבית הגלגלים העניק לי הינה היכולת להכיר אנשים מזרמים שונים, כאלו שאולי לא הייתי באה עימם במגע אלמלא בית הגלגלים, לבלות איתם שבת – עם כל המורכבויות שהמושג הזה מזמן, ללמוד לאהוב, להכיר מקרוב, להוקיר, לדבר על חילוקי הדיעות, הכל מתוך אהבה ואכפתיות.

צמחתי בתוך קבוצה שעם רובה ככולה אני בקשר, חברים לכל החיים וידעתי שאני רוצה מתוך המקום שקיבל כל כך הרבה גם לתת . לפני כחמש שנים התחלתי להדריך בסניף הדרומי – באורים. בדיוק באותם ימים נפתח הסניף שהוקם על ידי שני מדריכים לשעבר שקלטו את הצורך שקיים באיזור והיו מספיק "משוגעים לדבר" בכדי לעשות זאת. אחת מהם היתה אורנית שהיתה בעצמה ה"מדריכה האחראית" הראשונה שלי ואחרי שהבעתי התעניינות היא הציעה שארכז את הקבוצה, להיות "מדריכה אחראית" בדיוק כמו שהיא הייתה בעבורי כ-10 שנים לפני. זוהי הנקודה בה הבנתי שהסיסמה היפה "שווה בין שווים" אכן באה לידי ביטוי.  העובדה שהמערכת יכלה לראות אותי מעבר לנכה שבי, להתעלות על העובדה שהייתי חניכה במקום ולזהות אותי כאדם שצמח ויכול לפעול ולהייטיב בדיוק כמו השאר, "הקפיצה" אותי ותרמה לי המון מבחינת מיצוי הפוטנציאל האישי שלי גם מחוץ לבית הגלגלים. כשבאתי לראיונות עבודה ולמקומות חדשים אחרים, ידעתי ש"יש לי את זה". המפגש עם החניכים והמדריכים בקבוצה בו אני יכולה להביא את עולמי ונסיוני קיבל משנה תוקף. האחריות המשותפת על כ30 נפש (15 חניכים ו15 מדריכים) הכשירה אותי בכל הנוגע להנהגה, לניהול צוות, לסלילת דרך. משם באמת היה קל להגיע ולהיות חברת ועד מנהל במקום, לקבוע את הלך הרוח, את התכנים בהם רוצה המקום לגעת, ליעל את המערכת, ללמוד וללמד. בשנה האחרונה אני ממשיכה לשמש בתפקיד זה, כמו כן ממשיכה להדריך בקבוצתי בדרום ולרכז את התוכנית החינוכית של הסניף.

בית הגלגלים קישר אותי למקומות עבודה במסגרת פרוייקט ההשמה, האמין ותמך בי בכל הנוגע ללימודי הנהיגה – עובדה שפתחה בפני אפשרויות אינספור, רכש מכשיר אשר משרת את חלק מחברי הבית ואני בתוכם ומשמש לסיוע נשימתי. ובכלל תמיד נמצא כאן בעבורי, מתחדש, מתפתח, רב-גוני, קשוב לעשיה.

זינוק לעולם ההיי-טק ("ידיעות בית הגלגלים" - אוגוסט - 2001)

"מאז שאני ילד חלמתי להיות איש מחשבים, אבל לימודי התיכנות היו רק אתגר קטן לעומת המכשול האמיתי - הדעות הקדומות של המעסיקים". סיפור אישי על שאיפות גדולות שהולכות ומתגשמות  

מאת אוהד יפרח
כתבה ב "ידיעות בית הגלגלים"
כמה רחוק יכול להגיע אדם שאינו יכול ללכת? חלום הילדות שלי היה להיות איש מחשבים, ומאז שאני זוכר את עצמי תמיד דימיינתי איך אני לובש חליפה ועניבה ויוצא לעבודה. היום, אחרי שאני עובד בתור בודק תוכנה כבר יותר משנתיים, נאלצתי לוותר על חלום החליפה והעניבה. זה פשוט לא נוח כשאתה יושב בכיסא גלגלים.
אתם חושבים שקל היה לי למצוא עבודה? לא ממש. אני מניח שהרבה אנשים נתקלים בקושי הזה, אבל אדם עם נכות צריך, בנוסף לכל הצרות, לשכנע את המראיין שמישהו בכיסא גלגלים, עם ליקוי קל בדיבור, בכל זאת מסוגל לחשוב. כשסיימתי את לימודי התיכנות מייד לאחר התיכון (עם הציון השלישי בטיבו בכיתה), לא שיערתי עד כמה המכשולים בדרך לעבודה יהיו גדולים.
הגעתי לראיון העבודה הראשון שלי בהרגשה שהנה אני מוצא תעסוקה ומתחיל את החיים הגדולים, אבל המראיין אפילו לא היה מסוגל להסתכל לי בעיניים, דבר שמאוד הרגיז אותי. את תוצאות הראיון אין צורך לספר, הן הרי היו ידועות מראש.
אבל אני אוהב אתגרים, כל חיי מורכבים מאתגרים, ולראיון העבודה השני הגעתי עם מוטיבציה גבוהה עוד יותר, כמו שור שניפנפו בפניו סדין אדום. אבל תגובת המראיין היתה דומה להפליא לזו של המראיין הקודם. כך התגלגלתי מראיון לראיון במשך שנתיים תמימות.
נקודת המפנה התחילה בבית הגלגלים, מקום מדהים עם אנשים מדהימים, שבו מבלים חניכים נכים סופי שבוע ומשתתפים בחוגים (אמנות, מוזיקה, בישול, שיט, עיתונות ועוד). בכל קיץ, אחרי שנה של פעילות עניפה, יוצאים החניכים והמדריכים לשבוע של כיף וטיולים ברחבי הארץ.
המדריכים בבית הגלגלים מגיעים מכל השכבות - דתיים וחילונים, בני עיר וקיבוצניקים, סטודנטים ואנשי מקצוע בראשית דרכם. כל העבודה נעשית בהתנדבות, השקעה כמעט בלתי נתפסת, והפעילות ממומנת רובה ככולה מתרומות. המדריכים מכינים לחניכיהם אוכל, מאכילים את אלה שאינם מסוגלים להזיז אצבע, וכן, גם מנגבים את התחת כשצריך.
מה כל כך מיוחד בבית הגלגלים? עבורי זה היה המקום היחיד שבו לא הרגשתי נכה, ואני יודע שכך מרגישים רבים מחברי. כשאני יוצא לרחוב החברה הישראלית גורמת לי להרגיש שאני שונה, מפגר, אדם שזקוק לרחמים. תחושה זו רק חיזקה את הרצון שלי להוכיח לכל העולם שאני בדיוק כמו אדם רגיל, רק שאני יושב בכיסא גלגלים.
עו"ד אביעזר גרואר, יו"ר אגודת ש"י, שהיה בעבר מדריך בבית הגלגלים, הצטרף לפני כשלוש שנים אל הקבוצה שלי באחת השבתות שבילינו יחד בהרצליה. הוא שוחח עם כל אחד מאיתנו, ושאל מה אנחנו עושים בחיים. בדיעבד, זו כנראה היתה השבת ששינתה את חיי.
סיפרתי לו שאני מחפש עבודה, אבל האפשרות נשללת ממני בגלל הנכות. זה כנראה הקפיץ לו איזשהו טריגר, והוא הבטיח לבדוק מה הוא יכול לעשות בהמשך.
בוקר אחד קיבלתי טלפון מאביעזר, שבישר לי כי חברת Nice הזמינה אותי לראיון עבודה. כמו תמיד, הגעתי לראיון נחוש, וכבר בהתחלה הרגשתי שמדובר בסוג אחר של אנשים. הראיון היה קשה, אבל הרגשתי נינוח למדי בזכות האווירה הנעימה שהשרו המראיינים - זיוה עודד ושי קורן.
בניגוד להרבה מקומות אחרים בארץ, ב-Nice יש את כל התנאים לבחור נכה שמרותק לכיסא גלגלים: שירותים מותאמים, מעברים מספיק רחבים, עמדות עבודה נוחות והכי חשוב - אנשים פתוחים שמסוגלים להבין כי יש אנשים עם נכויות שיש להם יכולות לא פחותות מאלה של כל אחד אחר. בחברה התקינו מנוע מיוחד שפותח את הדלת, ולטיולי החברה אירגנו רכב מיוחד ושכרו חדרים מתאימים במלונות.
עברו עלי שנתיים נפלאות, אבל אחרי קידום שלא התממש ולאחר התלבטויות מרובות, כולל התייעצות עם אביעזר, שחיזק אותי בדרכי, החלטתי להחליף מקום עבודה. הסיכון היה ברור, שכן אין הרבה חברות שיכולות להתחרות ברמה הטכנולוגית של  Nice, וודאי שלא ביחס האנושי. היום אני מועסק בחברת Demantra, שגם היא השתבחה באנשים פתוחים שמוכנים לבוא לקראתי בתחומים שונים.
בינתיים הצלחתי להגשים אתגר נוסף, שקשור דווקא לבית הגלגלים, המקום שבו החלה הקריירה שלי: התמניתי למדריך של אחת הקבוצות, ובכך הגשמתי חלום ילדות נוסף. בהתחלה שאלתי את עצמי איך אני, כבחור נכה, יכול לעזור למישהו אחר שנמצא במצבי, ואז הבנתי שאני יכול להוות דוגמא לאחרים איך לחשוב חיובי ולהיות עצמאי לחלוטין.
אני יודע שעוד אתגרים רבים צפויים לי בחיי, ואני בטוח שגם בהם אעמוד. יש לי עוד הרבה חלומות, ואין לי ספק שאני אגשים אותם. זה רק עניין של זמן.