קבוצת הפילים

Updated: Sep 1, 2018

מספרת: מאלק ביום הראשון של המחנה הגענו לבית הנשיא בירושלים, ולמדנו שם על הנשיאים הקודמים ועל מה שקורה היום בבית הנשיא. נכנסנו לתוך הבית ולמדנו על יצירות האמנות שמוצגות בו. בתוך הבית היה פסנתר כנף שאסור לנגן בו ואלכס הרכזת ביקשה אישור לפתוח אותו ולנגן. כשקיבלנו את האישור, ניגנתי בפסנתר מול כל הקבוצה, התרגשתי וגם קצת הובכתי וקצת התבלבלתי אבל היה לי מרגש לנגן מול כולם. כשאין אנשים סביבי אני מנגנת טוב ולא מתבלבלת אבל כשיש מולי קהל גדול, למרות שאני לא רואה, זה מביך אותי.

לאחר מכן נסענו מירושלים להרצליה: בשני אוטובוסים לתחנת הרכבת, עם הרכבת להרצליה ומשם באוטובוס נוסף לבית הגלגלים. זו לא פעם ראשונה שאני נוסעת באוטובוס ורכבת. למדתי שגם אם אני לא רואה אני יכולה לבקש שיעזרו לי - למשל להוציא את תעודת העיוור ולהציג אותה בפני הנהג - ולהגיד בדיוק מה אני רוצה ואיך אני רוצה שיעזרו לי

ביום השני של המחנה נסענו לראשון לציון ושם למדנו לשחק כדורסל נכים בכסאות גלגלים מותאמים למשחק. בהתחלה היה מאוד מלחיץ לשבת על הכיסא המותאם: אני רגילה לכיסא מאובטח ויציב והכיסא של המשחק נותן הרגשה שהוא עומד להתהפך כשנשענים אחורה (למרות שאי אפשר להתהפך כי יש גלגלים קטנים שמאבטחים). אלכס ואני התמסרנו עם הכדור ובאחת הפעמים היא לא שמה לב והכדור עף לי לשפה. זה כאב וכמעט בכיתי אבל התגברתי על זה והמשכתי לשחק.

לאחר מכן נסענו לת"א למרכז "מהותי", לפעילות שבה אנו לומדים להכיר את עצמנו ואת העולם הפנימי שלנו, עברנו מסע דרך תחנות שבהן אנו מפתחים את המודעות שלנו לעצמנו, למה שיש לנו ולא למה שאין לנו, ומעצימים את המקום הזה דרך שיח, תמונות, דימויים ועוד. המקום נתן לי המון כוח וגרם לי לראות שכשאני עצבנית ואני מוציאה את זה בכוחניות ובכעס זה לא עוזר לי ולמי שסביבי. מה שכן עוזר לי זה לדבר על מה אני מרגישה, וגם מוזיקה עוזרת לי. הבנתי גם שאם יש קושי נפשי או פיזי אפשר להתמודד אתו וזה לא סוף העולם - אפשר ללמוד מהקושי ולראות מה יש לי בחיים ולא מה שאין לי.

אחרי הפעילות חזרנו להרצליה והשתתפנו בשיחה על התנדבות בצבא עם קצינה שאחראית על מתנדבים. הנושא הזה מאוד מעניין אותי. גיליתי שלמרות שאני לא יהודיה אני יכולה להתנדב וזה משהו שהייתי רוצה.

למחרת הייתה לנו פעילות ניווט של "יש לאן" באזור סוזן דלל בתל אביב. נתנו לנו מפה עם כל מיני מקומות שצריך להגיע אליהם דרך חידות ושאלות. היה לי מאוד מעניין ולמרות החום סיימנו את המסלול.


ביום שבת, היום הרביעי של המחנה, אחרי ארוחת הבוקר דיברנו על חוויות מהעבר ומהשנה שעברה עלינו. זה העלה זיכרונות והזכיר לי חוויה שהייתה לי עם מישהו יקר. והיה לי משמעותי להכיר את החברים והמדריכים יותר לעומק. בהמשך היום היינו במנוחה ובשיחות אישיות עם המדריכים, ולקראת השקיעה הלכנו לים, נכנסנו למים וראינו את השקיעה, היה לי מאוד כיף בים - זו הפעם הראשונה מאז הילדות שנכנסתי לים עם כל הגוף ולא רק עם הרגליים, זו הייתה חוויה בלתי נשכחת, להרגיש את המים והחול וגם שימח אותי שהחוף היה נגיש לנכים.

ביום האחרון של המחנה הייתה לנו סדנת אימפרוביזציה של שלופתא. בהתחלה נתנו לנו תרגילים קטנים כמו לספר סיפור במשך חצי דקה בלי להפסיק לדבר, ואז עברנו לתרגילים שבהם עלינו על במה והצגנו הצגה. האווירה בקבוצה הייתה טובה והייתה זרימה, ולא הייתה שיפוטיות וזה אפשר לקבוצה להיפתח יותר ולהרגיש בנוח וחופשיות. השתתפתי באחת ההצגות וזו פעם ראשונה שעליתי על במה, למרות שחששתי זה היה מצחיק מאוד וחוויה טובה.

הפעילות הבאה היתה התנדבות ב"תנו לחיות לחיות". התמודדתי עם אחד הפחדים הגדולים ביותר שלי - כלבים וחתולים. אני לא מאמינה שנתתי לכלב לשבת לי על הרגליים וזה דבר עצום וגדול עבורי. למדתי שכלבים זה לא דבר מפחיד כמו שחשבתי.

היה כיף וחוויתי וחבל שנגמר, ולכל סוף יש התחלה חדשה.



  • Facebook Social Icon
כל הזכויות שמורות לעמותת בית הגלגלים